״גדלתי לבית של אסתטיקה משונה, אך עבורי היא הייתה לגמרי רגילה. 

בגיל מסוים הבנתי שלא לכל אחד בבית יש ניאגרה מצופה במדבקות ונצנצים, מאוורר מצויר ומקרר מצופה מפיות פרחוניות.  טביעת ידה של אמי מורגשת בכל פינה וכל פריט מקבל את התייחסותה.״ מספרת שביט

אמא של שביט גדלה בקיבוץ ׳של פעם׳. האידיאולוגיה בקיבוץ דגלה בשוויון, אחידות, פשטות, צניעות והתבטאה בכל תחומי החיים ובלבוש בפרט. לאסתטיקה לא הייתה משמעות אז,  וגנדרנות נחשבה אף מנקרת עיניים.

לעומת זאת, הבית בו שביט גדלה מאופיין באסתטיקה מקסימליסטית, פנטסטית, מרובת פרטים, קיטשית ואינה מתנצלת על כך. 

הקולקציה  שלה היא  בפערים אלה- בין התכליתיות – לקישוטיות חסרת התכלית. בין צבעי הספיה – לצבעוניות הנועזת, בין השאיפה לאחידות – לריבוי הפרטים והעומס.

הקולקציה  מְנַקֵּר עֵינַיִם שואבת השראה מגזרות ובדים של שנות ה50-60 של הקיבוץ- בדי כותנה וסריגים, משבצות ופסים וצבעי החאקי והספיה ומנגד- טקסטילים צבעוניים מרובי פרטים ושכבות, שילוב חומרים וטכניקות כגון רקמה, סריגה, קולאז׳ ושיבוץ אבנים.